אודות
הכפר רמות השבים שוכן בדרום השרון בין מושב כפר מל”ל ממזרח, מושב גבעת חן ממערב, הערים הוד השרון מדרום , כפר סבא ורעננה מצפון והרצליה ממערב.
הכפר השיתופי רמות השבים, הוקם בסתיו 1933, הודות לשיתוף פעולה בין הפעיל הציוני דייויס טריטש מגרמניה, היזם מרמתיים אריך מוזס, שעלה מגרמניה ושלושה ‘עולים חדשים’ מגרמניה שעלו בראשית העלייה החמישית – קורט קיבה, פליקס רוזנוב ושמריהו רוזנפלד.
טריטש הגה את רעיון הכפר השיתופי המתבסס על גידול תרנגולות (בתוספת ירקות ודבורים). מוזס הפך את הרעיון לתכנית מעשית ופעל למימושה, ושלושת העולים קנו את האדמה ואת החומרים, גייסו את המתיישבים מבין העולים מגרמניה וכולם יחד הקימו את היישוב.
הייחוד של הכפר החדש היה השילוב בין בעלות פרטית של כל מתיישב על החלקה, הלול והבית לבין ניהול קואופרטיבי של רכישת המזון לתרנגולות, הדרכת המתיישבים ( שרובם ככולם היו בעלי מקצועות חופשיים או סוחרים, בעלי משפחות לא צעירים) ושיווק התוצרת – ביצים, עופות וירקות.
על אף חוסר האמון של המוסדות הציוניים בהיתכנות הכלכלית של המיזם הזה והתנגדותם לסייע לו, הכפר התפתח בקצב מהיר ולמרות הקשיים התבסס והיה לדוגמה לכפרים אחרים שקמו בעקבותיו על פי המודל השלו.
בכפר התקיימו, לצד העבודה החקלאית הקשה, חיי תרבות פעילים – קונצרטים, הרצאות, הופעות אמנים ולהקת תיאטרון מקומית. כל אלה זכו לבמה מכובדת כאשר הוקם בית העם ב-1939, על שטח פרדס שניתן כשי למנצח הראשון של התזמורת הארץ-ישראלית, מאסטרו ארתורו טוסקניני.
גם בריכת שחייה ראשונה באזור, נחנכה בכפר בשנת 1946, עוד בטרם נסלל הכביש ליישוב.
השפה השלטת בכפר הייתה שפת האם של המתיישבים – הגרמנית, וחרף כל הניסיונות ללמדם עברית, נשארה הגרמנית שפת הדיבור והכתיבה במשך שנים רבות. רק בהדרגה חדרה העברית לרחובות הכפר, יחד עם הילדים שהתחנכו בבית הספר בכפר מל”ל ולאחר תקופת הסתגלות קצרה גדלו כצברים לכל דבר, ולבסוף העברית ניצחה.
עד שנת 1951, ניהל את הכפר ועד מקומי שנבחר בידי המתיישבים. לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה, זכה הכפר לתוספת נכבדה של קרקעות שהשתייכו בעבר לשבט אבו-קישק הערבי וב-1951 ניתן לו מעמד של מועצה מקומית. ב-53 שנות המועצה המקומית השתנו פני הכפר. הבלעדיות של משקי עופות הופרה, הצטרפו תושבים חדשים שלא היו בעלי משקים ועל כן גם לא היו חברים בקואופרטיב ‘אל-על’. גם רבים מהלולים חדלו להתקיים. האוכלוסייה גדלה והתגוונה, לא עוד רק יוצאי גרמניה, אלא בעלי מוצאים שונים. אבל נשמרה הרמה התרבותית והקהילתית, ונפתח גם בית ספר יסודי שהתקיים 20 שנים.
בשנת 2004 איבד הכפר את מעמדו כמועצה מקומית והוא צורף, כנגד רצון התושבים, למועצה המקומית דרום השרון. שוב חזר לניהול הכפר ועד מקומי, השואף לשמור על אופיו הכפרי והקהילתי של הכפר, על אף הגידול הניכר באוכלוסייתו ולמרות העובדה שאין עוד לולים לצד הבתים (רק שני לולים גדולים בשטח שמחוץ לאזורי המגורים) וגם נוכח השאיפות של היישובים העירוניים שסביבו, המאיימים לספחו.
במהלך שמונים וחמש שנות קיומו הכפר גדל בשטחו ובאוכלוסייתו. בתום השנה הראשונה לקיומו היו בו כמאה נפשות ביותר מ-30 משפחות. בסוף שנת 2017 מנה היישוב, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 1,705 נפשות והגידול הולך ונמשך.
