בלוג

הוריו של דוד היו פעילים ציונים בבריסק שבליטא, עוד כילד ספג את העושר התרבותי היהודי יחד עם האידיאלים של הציונות, ולאחר בואם לארץ חונך ברוח האידאלים של ארץ ישראל העובדת והנאבקת. מילדותו התבלט כבעל מוח חריף ויוצר ויחד עם זאת מלא חיים ועליז. את שפת העברית קלט בקלות רבה ולאימו אמר: “אם תרצי לדבר אידיש…. סעי לבריסק, בארץ ישראל מדברים – עברית… !”

בילדותו למד בגן ובבית הספר היסודי לילדי עובדים, על שם אהרונוביץ’ בכפר מל”ל, בו לימד אביו. שם גם הצטרף לתנועת ‘הנוער העובד’ והיה פעיל בה.

לאחר ט’ כיתות עבר לבית הספר התיכון לגימנסיה ‘בלפור’ בתל אביב, ובאותה עת נכנס לשורות ‘ההגנה’ והיה מדריך באימוני הגדנ”ע. בהיותו בן 15 כבר הצטרף ליחידת השוטרים המושבעים, וכשסיים את בית הספר והוא כבן 17 התגייס לנוטרות. עם שחרורו לאחר שנה וחצי החל את לימודיו כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, בה למד פילוסופיה, סוציולוגיה, כלכלה ומשפטים.

עם הכרזת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947, על הקמת מדינה עברית ומדינה ערבית, התגייס לשרות פעיל, השתתף בקרבות באזור ירושלים והתנדב לצאת לעזרת גוש עציון הנצורה. דוד השתייך ליחידת התגבורת שנשלחה לעזרת גוש עציון, ששמה ההיסטורי הוא ‘מחלקת הל”ה’, או ‘מחלקת ההר’. המחלקה שהורכבה מ- 40 לוחמים מהפלמ”ח, מהחי”ש וסטודנטים מתנדבים, יצאה בפיקודו של דני מס במכונית ובמסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש”ח  (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחומרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב , אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.

שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת – 01.00 בלילה, כשלפניהם עוד כ-25 ק”מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עוינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באזור הכפר צוריף.  מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.

רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי, הימיש דוגין, לכפר-עציון ושם נקברו.